המדריכות והמדריכים שלנו משתפים בחוויות קולינריות בלתי נשכחות ברחבי העולם.
אנחנו מאמינים שאחת הדרכים הטובות ביותר להכיר באמת מקומות ותרבויות היא דרך הצלחת.
הטעמים, הריחות, הצבעים וחומרי הגלם, נקשרים כולם בסיפור של הטרואר המקומי, ההיסטוריה האנושית, האקלים ומזג האוויר, שמבעבעים לכדי אופי מקומי ייחודי.
ביקשנו מהמדריכים שלנו לכתוב על חוויה קולינרית מרגשת שהם חוו ברחבי העולם, מסעדה ומנה שהשאירו חותם ורצון לחזור לעוד. לגזור, לשמור ולהזמין מקום מראש…
מנה אחת בלבד
אני אמנם פרנקופיל מאוד חמור, אבל תחת המטרייה של Vinspiration איכשהו יצאתי איש-איטליה. אין שום רע בזה, אני מת על איטליה ובעיקר על אזור אחד ומטריף: פיימונטה – אזור היין המיוחד, המעוטר והמבוקש ביותר במדינה, שהחיבור בינו לבין המטבח המקומי הוא על גבול הסיאמי. אוכל ויין פיימונטזי הם בלתי ניתנים להפרדה, ומנות הדגל של המטבח המקומי מתאימות ליינות העשירים, מלאי הכוח, החומצה והאלכוהול, ששומרים על אלגנטיות מופלאה, כמעט פרדוקסלית. אם הייתי צריך לבחור מנה אחת שמייצגת את המטבח הפיימונטזי – היא היתה אניולוטי דל פלין – ששואבת את שמה מהדיאלקט המקומי ל״צביטה״, הדרך בה מחברים את כיסוני הפסטה המטריפים האלה. נתקלתי בהם לראשונה כמלצר במסעדת מונא בירושלים, שם הכירו לי אותם כ״מעטפות פסטה מפיימונטה – כמו רביולי רק יותר טעים״. הם מולאו בברינזה וריקוטה, יצאו על קרם תרד עם זיתי תאסוס מיובשים, והיו הספיישל האהוב ביותר על הלקוחות. כשבת הזוג שלי חטפה אותי לפיימונטה בטיול הראשון שלי לאזור יין, פגשתי את ההשראה למנה ממסעדת הבית: כיסוני פסטת חלמונים עשירים בצורה יוצאת דופן, ממולאים בראגו של עגל, ארנבת וחזיר, ברוטב דקדנטי של חמאת מרווה עם פטריות כמהין טריות מגולפות מעליה. הגרסה הטובה ביותר שדגמנו בסיור האחרון לפיימונטה היתה ב-Osteria d'ellArco מסעדה מסורתית ויחסית הארדקוריסטית ולא מתנחמדת בטעמים שלה שנמצאת בלב Alba ,העיר שסביר שתלונו בה במידה ותגיעו לביקור באזור. אכלתי אניולוטי בכל מסעדה במשך שישה ימים בפיימונטה, וזאת היתה המנה המנצחת, בפער ענק.
מאת: אביתר ברעם
אשכול הענבים שלי
שהיתי בסך הכל שני לילות בעיירה מונטלצ'ינו. עיירה שעומדת במרכז אזור היין של דרום טוסקנה, משם מגיעים היינות הכי גדולים ורציניים, עשויים מ- 100% סאנג'ובזה עם דרישות יישון מחמירות של לפחות חמש שנים ביקב לפני היציאה לשוק, אזור יין קלאסי ונחשב כאתר חובה לכל חובבת ואשת יין.
מונטלצ'ינו יפה, עיירה דרום טוסקנית קלאסית עם כנסייה ומגדל שעון במרכזה, כזה שמתגאים בו כל בני המקום מפני שהוא מצלצל חמש דקות לפני כל שעה עגולה, כל שעה עגולה, 10 דקות אחרי כל שעה עגולה וכל חצי שעה. כל יום, כל לילה. מכיוון ששכרתי חדר במלון צמוד לשעון לצערי למדתי להכירו על שלל צלצוליו ולכן אמליץ לכל מבקר.ת לשמור על מרחק סביר מהשעון המרכזי של העיר. במרחק הליכה קצרה מהשעון הטרחני מצאתי מסעדה ובכניסה עמד שלט עם הדמות המוכרת של חברת הצמיגים מישלן, סימן שאומר "כאן האוכל מעולה". שמחתי על ההזדמנות והתקשרתי מיד להזמין שולחן אך אף אחד לא ענה מעברו השני של הקו. לאחר ניסיונות רבים סוף סוף ענה לי גבר איטלקי נחמד ואמר שהתמזל מזלי ויש לו שולחן פנוי לאותו הערב. הגעתי למסעדה ששמה Taverna Grapplol Blu, בתרגום חופשי: אשכול ענבים כחול. לא הייתי כל כך רעבה וביקשתי מהמלצר להגיש לי מנה אחת בלבד בתנאי שתהיה הכי טעימה. כעבור רבע שעה וכוס ברונלו די מונטלצ'ינו קיבלתי מנה שנראית צנועה ופשוטה אך הטעם, הו הטעם, היה שמיימי. פסטה טרייה עם עגבניות שרי, שמן זית מקומי ובזיליקום, הכי בסיסי והכי טעים בעולם. ישבתי שם לבד, עם יין מעולה ופסטה חלומית והייתי הכי מאושרת בכל העיר. ואז שוב צלצל השעון.
מאת: אורית גרינבוים-לירון
חוויה מרגשת בפורטוגל
החוויה הקולינרית שלי בפורטוגל היא המפגש עם האנשים, המטבח והתרבות. הדרך המרגשת ביותר להכיר את האופי המקומי הוא דרך הצלחת. בכל ביקור שלי בפורטוגל אני זוכה להיות מוזמנת לאכול על שולחן בייתי, כמיטב המסורת הפורטוגלית, שכמו אצלנו בישראל, האירוח הוא חלק משמעותי מהזהות שלה. האוכל הוא הרבה יותר מפיתרון לרעב, הוא אבן יסוד בתרבות המקומית, לכל מנה סיפור, הסטוריה וקשר בלתי ניתן לניתוק לחיי היום יום של המקומיים. מרתה וריקרדו, הם הרבה יותר משותפים עסקיים, הם חברים בלב ובנפש, שדרך כוס היין והצלחת הופכים למשפחה של ממש.
בביקור האחרון, בחודש נובמבר שלף ריקרדו מתנור העץ העתיק והמרשים שלו כיכר לחם שבמבט ראשון נראתה כמו לחם איכרים. הכיכר הונחה במרכז השולחן והסכין הגדולה חצתה את הכיכר וחשפה עושר של גבינות צאן ארטיזנליות וארומטיות שנמסו להן במרכז הלחם. הריחות שעלו לקחו אותי ישירות על טיול רגלי על גדות נהר הדוארו, כשהגפנים מקיפות אותי מכל עבר. מנה בלתי נשכחת שהטעם שלה עוד מגיע לעיתים בחלומות על הביקור הבא בפורטוגל.
מאת: רוני ססלוב
אלגנטיות צרפתית
הולכים בין סמטאות מרוצפות אבן, קצת מתנדנדים לאחר טעימות היין ביקב הסמוך, שבלב הכפר ריקוויר (RIQUEWIHR). נכנסים דרך שער קטן, כמעט חבוי, למסעדה שכל כולה בורדו משולב בעץ. התפריט כאן משתנה כמעט מידי יום, בהתאם לעונה, למזג האוויר ולמצב רוחו של השף-כוכב: ז'אן לוק ברנדל (Jean Luc Brendel). אישתו, פביאן (Fabienne) מקבלת את המבקרים בחיוך גדול והארוחה כאן היא סוג של מסע קולינרי בערוגות המסעדה, שנמצאות במרחק הליכה קצר מהמקום. בכל בוקר קוטפים הטבחים את הירקות, הפירות ועשבי התיבול המתאימים ומספר שעות לאחר מכן הם כבר מככבים על הצלחת. במסעדת לה טאבלה דה גורמה (La Table du Gourmet), הירקות גורמים לך להחסיר פעימה והפירות הטריים להתרגש ולהתאהב. כל מה שנשאר לשף הוא להתערב כמה שפחות, לתת לחומרי הגלם לקפוץ מהצלחת אל החיך ולשמור על כוכב המישלן הצנוע שלטעמי זכאי לפחות לאח אחד נוסף.
מאת: גיא הרן
