Credit: David Pinto
מאת דוד פינטו
בורדו – המלכה מרגו
צרפת היא ערש תעשיית היין העולמית, את זה כולם יודעים. בתוך צרפת, השם בורדו הוא כנראה המזוהה ביותר עם הקהל הרחב. אחוזות שאטו מיתולוגיות, כרמים עד קצות האופק, ואווירה מיוחדת במינה שצריך להיות שם בשביל להרגיש אותה.
אותה אנרגיה היא, להרגשתי, שילוב של הכבוד והגאווה האדירים שיש שם למסורת עשיית היין, הכסף הגדול והאריסטוקרטיה אשר כיום ובעבר משחקים תפקיד מרכזי בהוויה הבורדולזית, ולבסוף ה – Savoir Faire, אותו ידע ינני ו'טרוארי' שנצבר במאות שנות בציר.
בכתבה זו אספר על חוויה בלתי נשכחת, אשר באמצעותה זכיתי להיות, במובנים רבים, במרכז, או הליבה של אותה אנרגיה, שכולה עושר, אריסטוקרטיה, מסורת, יין נדיר, שאטו אחד ובעיקר אנשים.
אי אפשר להתחיל בלי קצת הסטוריה. הסיפור מתחיל להתחמם כבר בתחילת המאה ה-16. במאתיים השנים הבאות אחוזת שאטו מרגו (Chateau Margaux) עוברת בירושה, מתרחבת ומצטמצמת, כאשר השולטים בה הן משפחות הכוח באזור ששולטות בשאטו הו-בריון, שאטו לטור ובתים נוספים. לאחר שוכח המהפיכה, אחייניתו של הבעלים שאיבד את ראשו בגליוטינה קונה מחדש את האחוזה, ובאותה שנה מתחתנת עם הקטור דה בראן, בעלים של בראו מוטון, לעתיד שאטו מוטון רוטשילד… כך זה ממשיך, הבנתם את הרעיון. מדובר פה במספר מצומצם של משפחות ונישואים בין אצילים שמעבירים את כל האחוזות הללו ידיים. יש לציין כבר אז שמם יצא למרחוק כמייצרים יינות איכות יוצאי דופן. השאטו ה"מודרני" והבניינים הסמוכים הושלם בשנת 1816, על ידי אדריכל צעיר אך מוכשר בשם לואי קומב, בסגנון ניאו קלאסי. שטח האחוזה הוא מעל 2600 דונם.
עד 1977, עם המון שנות בציר גרועות במיוחד, (להוציא את 1959 האגדית, וגם 1953) השאטו דישדש, עד הגיעו של אחד בשם אנדרה מנזנופולוס, יווני במקור, שלוקח את העניינים לידיים, משקמים כרמים, משפצים, חופרית מרתף עצום מתחת לבנייני היקב, וגם באותה שנה השאטו מצטרף לרשימה מכובדת של מונומנטים הסטוריים לשימור. אגב 1978 כבר שנת בציר סבירה, ומתחילים לדבר על חזרתו של שאטו מרגו לגדולה.
ב-2003 בתו של אנדרה, קורין מנזלופולוס רוכשת את כלל המניות והופכת לבעלים הבלעדיים של שאטו מרגו. כאן מתחיל סיפורינו שכן זו החליטה לאחר כמה עשורים, לקיים שיפוץ מקיף ביקב, ושכרה מגה אדריכל בריטי בשם נורמן פוסטר (בניין הרייכסטאג, אצטדיון וומבלי). ב- 2015, עם השלמת השיפוץ הופק אירוע לחגיגת "200 שנות אדריכלות לשירות יין גדול'.
אל תשאלו איך, אבל כותב שורות אלו מצא עצמו עם הזמנה.
ירדתי מחדר המלון לבוש במיטב מחצלותיי, שם המתין לנו ואן מרצדס שחור, חדש ונוצץ, ואסף אותנו ואורחי מלון נוספים. הנהג היה עם כפפות עור שחורות ומצחייה, וכבר הרגיש אנחנו בסרט בריטי. כאשר הגענו לשאטו, נסענו על פני הבניין המרכזי והגענו למגרש החנייה. שם חנו אסופה של רכבים שלא הייתה מביישת תערוכת רכב גדולה באירופה. ליד מגרש החנייה היה שדה קטן בו זוג מסוקים נוצצים, שהרי אורחים רבים הגיעו ביעף. כל פרט מוקפד, סדרנים בכל מקום. אין מרווח לטעות והכל כאילו אומר לך – הערב תהיה חוויה מושלמת ומדויקת.
בהתחלה הגענו לבניין קבלת הענבים החדש, שם חיכו לנו המדריכים ולקחו אותנו לסיור ביקב החדש. למרות שהכל היה מצוחצח באופן מוגזם, עדיין הורגש כאילו זה ככה תמיד. לאחר שעברנו במרתף החדש שנחפר, ובמעין ספרייה תת קרקעית ארוכה מרשימה ועצומה בגודלה, עלינו במדרגות ספירליות שיצאו ממש בפינת הדרכים האחת מובילה לבניין השאטו המרכזי. אפילו הכוריאוגרפיה של הביקור מושלמת.
שם המתין צוות צילום מקצועי לצלם את האורחים מול השאטו. לא משנה כמה מכובד האורח, ואני מעריך שהעושר המצטבר של 500 האורחים היה כשל תל"ג של מדינה קטנה – כולם רצו, כמו ילדים קטנים, להצטלם מול הדבר המדהים הזה. לאחר הצילום קיבלת כרטיס מתכת מעוצב, והתוצרים יחכו לך בסוף הערב.
נכנסנו לבניין הצדדי שם קיבלו אותנו שני מלצרי יין, אחד מוזג מתוך בקבוק דאבל מגנום שמפנייה קרוג גראן קובה (Krug Grand Cuvee) והשני מחזיק את הכוס. לבקבוק כזה דרושות שתיי הידיים.. משם חזרה למבנה המרכזי ואז עברנו, דרך השאטו, לחלקו האחורי. לעיניי נגלה אולם אירועים שלם עצום בגודלו, עם קירות מעוטרים, וילונות ושנדלירים, כל זה נבנה במיוחד לאירוע. בכל פינה סידורי פרחים מרשימים וכמעט שכחתי – השמפניה המשיכה לזרום.
התיישבנו והתחיל הערב, לאחר הנאומים ביניהם זה של הגברת מנזנופולוס שהפליאה בנאום מלא רגש ותאמינו או לא צניעות – התחילה הסעודה, וכמובן היין. או היין.
התחלנו ביין הלבן של שאטו מרגו – Pavillion Blanc de Chateau Margaux 2012, בבקבוקי מגנום – הוא היין הלבן של היקב, אשר מיוצר בכמויות קטנות, מסוביניון בלאן ומיושן בחביות. היה נפלא.
עם הגשת המנה הבאה, התחולל הטקס האמיתי – האורות לפתע עומעמו, המוזיקה נשתתקה, ולפתע חצוצרות החלו לנגן בקול תרועה תוך שכעשרים מלצרי יין עם סינרים מיוחדים יורדים מתוך השאטו עם ארגזי עץ המכילים את היין האדום. נשמע כמעט קלישאתי אך באותו רגע זה היה מרשים ביותר.
היין הראשון שהוגש היה שאטו מרגו 1996, הצעיר יותר, והפחות מורכב. היה פשוט מושלם, עם עומק ועוצמות, אני חושב שמימי לא טעמתי יין בן 20 כה עוצמתי ובשיא כוחו וצבעו.
לאחר מכן, עם המנה הבאה של בשר טלה מהעצם, הגיע האח הגדול – שאטו מרגו 1985 – פשוט חוויה של יין, עוצמתי אך בשיאו, כשכל מה שהיה צריך התרכך – והיין נשתה כמו משי. טעמתי עוד ועוד וכמעט ששכחתי שאני באירוע.
לקינוח הוגש שאטו קלימנס סוטרן 1986, כי איך אפשר בלי בעצם..
לאחר הסעודה המדהימה, והרבה כוסות יין, התחילו הריקודים. לא אלאה אך רק אומר שהשמפניה חזרה לעניינים, קינוחים ואלכוהול משובח, ואיכשהו מצאתי את עצמי מפזז בשלוש לפנות בוקר, בחצר האחורית של שאטו מרגו, עם חבורה של אנשים שיכורים, שותים ושמחים – ולו רק כדי להמחיש לי שלמרות כל מה שהתחולל ונטעם בערב הזה, עדיין מדובר, בסופו של דבר, באנשים בני תמותה, שאוהבים יין, שמחה ואת החיים.
אין ספק שזו הייתה חוויה מדהימה ויוצאת דופן, אבל מכל המוקפדות, היופי בכל עבר, השירות המושלם והיין המדהים, היה ניתן להרגיש את הגאווה הגדולה במסורת העשירה, באיך שכל פרט הכי קטן מוצא עצמו לתוך הבקבוק בסופו של דבר, ושבאמת אי אפשר אחרת כדי להצדיק את אסופת המילים Premier Grand Cru Classe.
