מאת אורית גרינבוים-לירון
טיול יין באנגליה – המעצמה המפתיעה של היין
אנגליה היא אולי לא המקום הראשון, אליו מגיעים חובבי היין, כדי להנות מטיול יקבים אקזוטי; אך לסקרנים מביננו, זהו טיול המאפשר חווית יין כפולה: מצד אחד סיור אורבני לונדוני, בה ניתן לטעום כמעט כל סגנון יין המיוצר בעולם ולבקר בברי היין שמכתיבים את הטרנדים בעולם. מהצד שני, במרחק נסיעה קצרה מהעיר הגדולה, בדרום האי, פרוסים כרמים ומיטב יקבי הממלכה. שם אפשר לגלות יינות אנגליים, מקומיים, ולחוות את אחד מאזורי היין היפים והמתפתחים בעולם.
לונדון – מרכז יין בינלאומי
אנגליה ולונדון בירתה, היו מאז ומתמיד מרכז הסחר החשוב ביותר בעולם היין. כאן פעלו ועדיין פועלים סוחרי היין הגדולים והוותיקים ביותר ותערוכות ואירועי היין החשובים ביותר. כאן קמו מוסדות החינוך הנחשבים בעולם, כמו בית הספר ליין ואלכוהול WSET והמוסד היוקרתי 'מאסטר אוף וויין' (MW). כאן נוסדו מגיזיני היין חשובים כמו דיקנטר ומכאן יצאו לעולם כתבי ומבקרי היין המשפעים: ג'נסיס רובינסון, יו ג'ונסון, אוז קלרק והרשימה עוד ארוכה.
היסטורית כוחה של הממלכה נבע מעליונות צבאית ופוליטית, ומשליטתה בחלקים עצומים של העולם, מה שאיפשר יכולת שינוע סחורות מיבשת ליבשת. כשצוללים להיסטוריה של היין, מבינים עד כמה כוחה של אנגליה היה משמעותי, והכתיב את עלייתם או נפילתם של אזורי יין רבים בעולם.
כיום, לונדון עצמה מלאה בכל מה שחובבת יין חולמת עליו: רשימת יינות מסקרנת כמעט בכל בר או מסעדה, ברי יין מכל הסוגים והמינים, ארועי יין מרכזיים וטעימות המתקיימות במשך כל השנה וכמובן סצינת פאבים עם המון ברזי בירה של לפני או אחרי היין. לצד כל אלה העיר מלאה בברי הקוקטליים המעודכנים בעולם; סצינת ג'ין שממאנת להעלם וכוללת ברים ומזקקות, ממש במרכז העיר וכמובן שווקי האוכל הידועים של לונדון. ממש דיסנילנד של יין ומשקאות אלכוהולים.
כמו בליל השפות הנשמע ברחובות לונדון, כך גם היין: מגיע כמעט מכל מקום בעולם! הזדמנות פז לטעום ולהכיר סגנונות חדשים, מאזורים פחות מוכרים. דוגמה מצויינת היא בר טפאס קטן ברחוב Strand באזור קובנט גארדן, הנקרא: The Port House. שם גיליתי מספר מרשים של יינות פורט המוגשים לטעימה השוואתיות בשלשות, כך ניתן להבין ולהכיר את ההבדל בין סוגי הפורט השונים. כמו רוב הישראלים, עד אז לא ממש נחשפתי ליינות מחוזקים, ופורט היה עבורי משקה מתוק שאפילו לא התייחסתי אליו כאל יין. כניסה אקראית למקום פתחה בפני צוהר לעולם הפורט ויינות פורטוגל בכלל. זוהי לונדון – הזדמנות לקבל הצצה קטנה לעולם שלם, ואם רק תרצו ניתן גם להעמיק בה בכל אותם הנושאים.
יין אנגלי מקומי
אני זוכרת כמה הופתעתי כשלגמתי לראשונה בחיי יין אנגלי מבעבע. ההפתעה היתה אז כפולה: גם מהעובדה שהאנגלים מגדלים כרמים ומייצרים יין, וגם מהמשקה עצמו, שאינו נפל באיכותו משמפנייה טובה. סיפורו של היין האנגלי עוד לא ידוע בעולם מפני שזוהי תנועה מתהווה, מימדיה עדיין זעירים אבל הפוטנציאל רב ועתידה מבטיח.
ייצור היין באי האנגלי כנראה התקיים עוד בימי השלטון הרומי, אך מאז ועד שנות ה-80 של המאה ה-20 לא ממש תפס תאוצה. הקושי המרכזי הוא כמובן מזג האויר הקר והרטוב, שרחוק מאוד מתנאים אקלימיים טובים, המאפשרים הבשלת ענבים. לפני כ 40 שנה נטעו מעט כרמים, בעיקר של זני ענבים הברידיים ממוצא גרמני, שיכולים להגיע להבשלה בתנאי מזג האויר הללו. יוצרו אז יינות חומציים ולא איכותיים, מה ששם את המגדלים והיקבים הבודדים שפעלו אז ללעג וקלס בקרב מבקרי היין הסנובים מהעיר הגדולה.
בשנות ה-90 החלו נטיעות של זני ענבים קלאסיים, המשמשים לייצור יינות מבעבעים, הלא הם שרדונה, פינו נואר ופינו מונייה. במקביל החלה תנועה מעניינת של יצרנים צעירים, מקצועיים ושאפתניים שהתמקדו בייצור יינות מבעבעים. בנוסף, תהליכי התחממות גלובלית עולמים רק היטיבו עם מגדלי הכרמים, ומשנה לשנה ניתן היה לבצור ענבים בשלים שיכלו להגיע לאחוזי אלכוהול מספיקים ללא תוספת סוכר בשלב התסיסה (כמקובל באזורי יין קרים), בעלי ספקטרום רחב ומורכב של ארומות וטעמים.
מאז תחילת המלניום ועד עצם היום הזה המושג 'יינות מבעבעים אנגלים' הפך למותג בפני עצמו, שם נרדף ליינות מבעבעים איכותיים, המיוצרים בשיטה המסורתית כמו בחבל שמפיין. יינות אלגנטים, קריספים וסקסים המביאים איתם גם טכניקה ייננית מעולה וגם טוויסט חדש ונקי לסגנון קלאסי מוכר.
תעשיית היין האנגלית גדלה בקצב מסחרר. אם לפני כשלוש שנים ייצרו בסביבות ה 8 מליון בקבוקים, הרי שהתחזית לבציר 2020 מתקרבת לכ-20 מיליון בקבוקים. 67% מזני הענבים הנטועים הם עדיין שלושת הקלאסים של חבל שמפיין, אבל יש גם כוכבים עולים, בעלי יכולת פוטנציאלית להפוך לזני הדגל של אנגליה. הראשון הוא הבאקאס, זן ענבים לבן, גרמני, ששרד מהנטיעות של שנות ה-80. ענב מאוד ארומטי ומעניין שאמנם נטוע כרגע בהיקף לא גדול אבל תופס את זוכה ליותר ויותר תשומת לב מצד המבקרים והצרכנים. השני הוא הפינו נואר המוכר והאהוב, נטוע בשפע ומשמש בעיקר ליצור יינות מבעבעים. ברגע שהיקבים יצליחו להפיק יינות איכותיים שאינם מבעבעים (עדיין לא קורה), תעשיית היין האנגלי תוכל לעבור לשלב בוגר ורחב יותר של יצור יין.
אזורי היין של אנגליה פזורים לכל רוחבה הדרומי, החל ממחוז קנט (Kent) סארי (Surrey) וסאסקס (Sussex) במזרח, ועד המפשייר (Hampshire) וכל המחוזות הדרום מערביים עד קורנוול (Cornwall) בקצה האי.
בקנט ביקרתי לראשונה לפני כארבע שנים וכבר בדרך לשם הוקסמתי מנוף עוצר נשימה. במרחק של שעה וחצי נסיעה מלונדון, התגלו בפני גבעות באלף גוונים של ירוק, נושקות לאוקיינוס כחול; ביניהם פזורים כפרים ציוריים, שבכולם אפשר וכדאי למצוא את הפאב המקומי לארוחה קלה של בירה צוננת בליווי מושלם של פיש אנד צ'יפס. יקב Chapel Down, ממוקם בין הכרמים, בתוך מבנה שנראה כמו אסם כפרי. סיור מעניין ביקב הסתיים בטעימת שבעה יינות, שהתקיימה בחדר טעימה יפייפה הפונה על הכרם הסמוך. בטעימה דומה שהתקיימה לפני כארבע שנים, בלטו בעיקר היינות המבעבעים וניכר פער איכותי מאוד גדול ביניהם לבין שאר היינות. היום, לאחר שטעמתי שוב את כל היינות בבר חדש שהיקב פתח במרכז לונדון, אפשר להבחין במגמת שיפור עצומה. ביקב בהחלט יכולים להתגאות בבאקאס זני משגע, ארומטי ומרענן, רוזה מבעבע שהגיע עד לבית המלוכה ואפילו בג'ין ורדרד נפלא מזוקק מענבי פינו נואר.
מרתק להיות עדים לתהליך התהוותו של אזור יין חדש ויש באנגליה את כל המרכיבים הדרושים להצלחה גדולה: מזג אויר מצויין, כורמים וייננים צעירים חדשניים וסקרנים ומעט מאוד מגבלות חוקיות ליצור יין מה שמאפשר חדשנות ויצירתיות. הבריטים מפתחים לעצמם זהות אזורית ואימוץ סגנון חד וברור שמקבל רוח גבית מקהל לקוחות מקומי, גדול ופטריוטי. העובדה שאזור היין ממוקם קרוב לעיר הבירה לונדון ובשילוב תהליכים פוליטים של לאומיות והתכנסות (באדיבות הברקזיט והקורונה) תומכים גם הם במגמה; וכמובן המון בריטים צמאים (כן, ממש צמאים פיזית) משתלבים היטב באזור היין החדש והמפתיע שבאי הבריטי.
אורית גרינבוים-לירון, WSET Dip in Wine and Spirits
כותבת, מרצה ושותה יין
