מאת רוני ססלוב
פורטוגל אהובתי
בפורטוגל התאהבתי דרך היינות שלה, שנים לפני שביקרתי בה.
היין שחיבר אותי למדינה היה יין הפורט, יין קינוח מתוק ומחוזק עם אחוז אלכוהול של כ-18%, בו היא מתגאה. בהשראת היין הנפלא הזה, יצרתי אני בשנת 2004 את ה׳ססלוב קדיתא קינוח׳ – הדומה בשיטת הכנתו לפורט.
כאשר הגעתי לפורטוגל לראשונה, חשתי מייד עד כמה הקשר בין יין נפלא למקום מרגש הוא ברור.
הנופים בה כל כך יפים, האנשים צנועים ומזמינים והיינות מרגשים ומגוונים.
אהבתי הרבה ליין ולמקום המיוחד הזה הביאה אותי לרצות לחלוק אותה עם אנשים נוספים, ולהוביל טיולים בהם חווים את התרבות דרך היין, האוכל וכמובן האנשים.
לאורך שנים הייתה פורטוגל בחוד החנית של תגליות וסחר בינלאומי (זוכרים את ואשקו דה גאמה…?).
היא נעה ממעמד של אימפריה עם תקופות זוהר ושפע נטול מעצורים ועד לשפל כלכלי, מלחמות ומרידות.
כשמטיילים בפורטוגל- בכל מבנה עתיק, כוס יין או מנה במסעדה מרגישים את ההיסטוריה הסוערת של המקום ומגוון השפעותיה.
כיום, פורטוגל נמצאת בנקודת זמן מרתקת, בה הצעירים לוקחים מסורות עתיקות יומין, משמרים וחוקרים אותן עם הכלים של ימינו.
מאמצים רבים מושקעים להרחבת התדמית שלה ממדינה המייצרת יין קינוח פורט, למדינה המייצרת מגוון רחב של יינות יבשים ואיכותיים.
יקבים רבים מצמצמים את כמות יינות הקינוח שלהם ועמלים על יצירת יינות מורכבים וייחודיים.
פורטוגל התברכה ב-340 זני ענבים מקומיים.
כל אזור מגדל זני ענבים המייחדים אותו ומייצר יינות בסגנונות שונים. אם בעבר הלא רחוק, כורמים רבים הרגישו שעל מנת לפרוץ לעולם עליהם להציע זני ענבים מוכרים כמו מרלו ושרדונה, לשמחתנו כיום מוצאים יקבים רבים המתמקדים בזנים מקומיים.
כשמטיילים באזורי היין השונים של פורטוגל ניתן להרגיש שאנו מטיילים בתפריט יין במסעדה:
וינו ורדה- אזור היין בצפון מערב המדינה, בו מייצרים יינות רוזה ולבנים חמצמצים, רעננים, בעלי ארומטיות עדינה ומעניינת.
דואורו- חבל היין המפורסם ביותר של פורטוגל, הנמצא בחלקה הצפוני מרכזי. האזור אמנם התפרסם בזכות יינות הפורט המשובחים המיוצרים בו, אך כיום ניתן למצוא בעיקר ייצור של יינות אדומים מורכבים.
ביארדה- הנמצא צפונית לליסבון, חבל ארץ בו מייצרים בעיקר יינות מבעבעים, לבנים ואדומים קלים.
דאו- חבל יין קטן במרכז הצפוני של המדינה, בו היינות הקלאסיים יהיו אדומים מורכבים.
אלנטג׳ו- חולש על כשליש מחלקה הדרומי של פורטוגל. האקלים חם ויבש יותר לעומת הצפון. באלנטג׳ו תפגשו יינות לבנים ואדומים, בועטים ומפולפלים.
אני ממליצה לבקר ביקבים בהם אפשר לפגוש את הייננים או בני המשפחה, אשר יוכלו לספר את הסיפור האישי מאחורי היינות והיקב.
יקב אחד שכזה הוא יקב Quinta das Bágeiras, באיזור באירדה. יינן היקב הינו דור חמישי למשפחת ייננים, אשר מתמקדים בייצור יינות מבעבעים העשויים בשיטה הקלאסית.
יפה להסתובב בין חדרי מרתף היין ולראות בקבוקים עתיקים שוכבים, מלאי אבק והיסטוריה, ולתהות מתי יפתחו ומה טעמם.
ביקב אין מכבש לסחיטת הענבים – במקומו, בזמן הבציר מתקבצים בני המשפחה ודורכים את הענבים ברגליים במיכלי בטון עתיקים. יתר חברי המשפחה שאינם דורכים, אינם טומנים ידם בחבית- אלא מעודדים או מנגנים את הדורכים הנמרצים.
מלבד היינות המבעבעים, המשפחה מייצרת יינות לבנים, אדומים, קינוח ואפילו תזקיק איכותי מיין.
מומלץ להגיע על בטן מלאה או לתאם ארוחה ביתית מראש.
הארוחה, מעשה ידיה של סבתא, נערכת סביב שולחן ארוך בחדר הזיקוק של היקב.
כאשר מצפינים אל עמק הדואורו, נחשפות הגבעות העוצמתיות והעמק הדרמטי במלוא הדרם, עטופים כרמים הצופים אל עבר נהר הדואורו, בו נשוט בסירת ׳ראבלו׳ ונלגום פורט משובח.
באותן הסירות ממש, אגב, נהגו להשיט חביות יין לוילה נובה דה גאיה בה הן התיישנו, בוקבקו והמשיכו ליעדן כיין קינוח נחשק בכל העולם.
עמק הדואורו שופע יקבים. אני ממליצה לבקר ביקב המלון Quinta do Vallado.
היקב נמצא במבנה מבנה אדריכלי עוצר נשימה בן 400 שנים, מהראשונים בעמק הדואורו.
סיפורו של היקב מרשים: ב-1880 ירשה את היקב על שלל כרמיו עלמה בשם דונה אנטוניה, דבר שאינו שכיח, ודאי לתקופה ההיא. דונה לקחה את העסק לידיה והובילה עם חזון ואומץ: היא הייתה ידועה בפעילותה בתמיכה ביצרנים ובעובדים מקומיים ונאבקה בממשל להעניק תמיכה לחקלאים. כאשר הגיע מגפת הפילוקסרה אשר איימה להשמיד את הכרמים באזור, נסעה דונה אנטוניה לאנגליה ללמוד כיצד להגן על הגפן, ושבה עם ידע חדש אודות גידול גפנים ועשיית יין- אשר סייע לאזור כולו. מעבר לסיפור, זו משפחה שבהחלט יודעת להכין יין משובח, והרי לשם כך התכנסנו…
נדלג כמה מאות שנים קדימה:
פורטוגל ידעה תקופות קשות של מלחמות ודיכוי על ידי שלטון פאשיסטי.
ב-1932 עלה לשלטון העריץ סלזאר, אשר העביר מסר לאזרחים שהם חסרי חשיבות- ׳הפרט מת׳- ומעתה כל העשייה שלהם היא עבורו ועבור המשטר בלבד.
סלזאר רצה להחזיק בכוח הזרוע את אדמות הקולוניות אותן כבש באפריקה, למרות מרידות התושבים המקומיים אשר ייחלו לעצמאות.
הקצינים והגנרלים ששהו במושבות תכננו הפיכה, ולאות הפתיחה בחרו ברגע שבו ישמיע הרדיו את השיר "אחרי הפרידה" (E depois do adeus) של הזמר פאולו דה קרבליו, שייצג את פורטוגל באותה שנה בתחרות הזמר של האירוויזיון.
השיר בוצע על בימת האירוויזיון בריטניה, ובשעה 00:25 ב-25 באפריל 1974 יצאו הכוחות למיגור השלטון. החיילים שמו בקני רוביהם פרחי ציפורן כסמל לאי האלימות, והעם נקרא לצאת לרחובות עם פרחים אלו ולתמוך במורדים.
כיום ה-25.4 נחשב ליום חג וחירות של העם הפורטוגלי אחרי שנים של דיכוי דיקטטורי.
לאוכל המקומי יש חלק משמעותי בהבנת התרבות וההיסטוריה של המדינה, ובכלל- איזו דרך נפלאה יותר לחוות תרבות מאשר לטעום אותה?
כך התגלגלתי לכפר בשם וילה ריאל, בו נמצאת מאפייה קטנה של שתי נשים: רוזה מריה.
מבין שלל מיני הבצקים הנאפים במקום, מתהדר ה׳קריסטס דה גאלו׳ Cristas de Galo בתואר ״אחד משבעת הקינוחים המייצגים את פורטוגל״- כן יש תחרות כזאת, והיא סופר חשובה.
הקינוח, דמוי כיסון, עשוי בצק דק ופריך במילוי מחית שקדים, סוכר וחלמונים. מסתבר שהוא טעים אף יותר לצד יין קינוח מקומי.
בשמונה השנים האחרונות הצליחה פורטוגל לשבור את שיא מספר התיירים הנכנסים אליה, בכל שנה מחדש. הסיבות לכך ברורות: לצד טיסות ישירות ועלויות טיול זולות ביחס לשאר אירופה, פורטוגל שובה בקסמיה בזכות תושביה מסבירי הפנים.
הוסיפו לכך את עושרה התרבותי , הקולינרי והמגוון הארכיטקטוני – וקיבלתם מדינה שנוגעת עמוק בלב.
באשר אלי , בזמן שפסעתי בין זמורות הכרם, לצלילי מי הנחל המפכים לידו, ידעתי שאל הטבע הזה אחזור בקרוב- ואיתי אנשים המתרגשים מיין, המשקה שהוא הדרך הנפלאה ביותר לספר את סיפורה של פורטוגל. מזמינה אתכם.ן להצטרף לחוויה.
